כיצד נוכל להוות עוגן מחזק עבור המתבגר/ת שלנו? עד כמה לאחוז ועד כמה לשחרר?

לאחרונה פגשתי אם שכאבה את קשיי התקשורת שלה עם ביתה בת ה 15. הנערה הפכה קצרה איתה והדפה אותה תכופות, והאם נעלבה והתרחקה, לעתים כדי להסתיר את דמעותיה. התבוננו שתינו ב"חלק הנעלב" של האם שחש דחוי --- חלק מוכר מילדותה, בה הרגישה דחויה ע"י אימה.

בנוסף, תירגלנו יחד את המדיטציה של הורות בפשטות, שחיזקה וזרזה את התהליך שלנו כמו קסם. התירגול, שהאם התמידה בו גם בין פגישותינו, עזר ל"חלק הנעלב" להרפות אט אט, ולאם להגיב לביתה בהדרגה יותר מתוך מרכז בוגר וחומל. האם החלה לקחת פחות אישית את התוקפנות, ולשים לב שהתנהגות הנערה נבעה מקשייה שלה --- הסטרס שחוותה בנבחרת כדור המים התחרותית, בשילוב עם לימודים ועניינים חברתיים. מתוך מרכז בוגר ושליו יותר, הצליחה האם להקשיב לביתה ולדאגותיה (ובכך לתמוך בה), וגם לשים גבול ברוגע כשדרכי הביטוי נהיו קשות מידי. זאת באמצעות "משפטי אני" כגון "הרגשתי עצב כשצעקת עלי שאני בלתי נסבלת". באופן הדרגתי השתפר הקשר בינהן מהקצה אל הקצה, ואיתו השתפר מצבה הנפשי של הנערה, ויכולתה להתמודד עם אתגרי החיים.

כיתבו לי בפרטי אם מעוניינים שאשלח לכם את המדיטציה של הורות בפשטות, שבתירגול רציף, תומכת הורים רבים בחיזוק המרכז הבוגר והתבונתי שלהם, ובמעבר מתגובות אוטומטיות שמעוררות חרטה, לתגובות מיטיבות מבחירה.

לעיתים קרובות אין המתבגרים מודעים לטון או לשפה הקשה בה הם מתבטאים, ולרוב אינם מתכוונים לפגוע, גם אם זה לא מרגיש לנו כך. לכן, כשאנו משקפים להם ברוגע את תחושתינו, אחרי שהרוחות קצת נרגעו, הם לעתים פתוחים לשמוע. לאחרונה פגשתי אב שתיקשר זאת באופן ישיר, ואמר לבנו בן ה 12 באהבה, "אני בטוח שאתה לא מתכוון לכעוס עלי כ"כ כרגע, ופשוט יוצא לך טון כזה". --- הבן התרכך מיד ושינה את הטון. לפעמים זה כל מה שנידרש.

ביטוי תחושתינו ברוגע חשוב גם לשם הכנות, במיוחד כיוון שהנוער בשביעון השלישי (14-21) מונחה ע"י אידאל האמת. נערים ונערות מפתחים "ראדאר" חסר פשרות לזיוף. נוער מקשיב ומעריך מבוגרים דוברי אמת ועם חוט שידרה, שיכולים להוות מצפן עבורו. הם זקוקים לאמת מוצקה כדי לבנות עליה את השקפת עולמם ויסודות "האני האינדיבידואלי" שלהם, לקראת יציאתם לעצמאות. חיפוש הזהות המאפיין את גיל ההתבגרות, משמעו חיפוש של זהות גם במבוגרים סביבם. מבוגר יקבל יחס של זלזול או אנטיפתיה, אם המתבגר יחוש שהוא חסר דיעה, חסר כנות או מסתיר את כוונותיו ותחושותיו העיקריות. אותו זלזול, גם לא יאפשר למתבגר/ת למצוא את העוגן לו הוא/היא זקוקים בהורה, ובכך תיפגע תחושת הביטחון של הנער/ה.

רודולף שטיינר, הוגה האנתרופוסופיה, מתיחס לגיל ההתבגרות כ"לידה מחדש". זהו שלב בו נפשם של מתבגרינו רגישה ופגיעה מאוד, כשם שגופו הפיזי של תינוק רך, פגיע ותלוי בטיפול שלנו.

תובנה זו עוזרת להורים רבים להיות סלחנים יותר לתקשורת לא נעימה מצד המתבגר/ת. התבוננות זו גם עוזרת להורים להרפות "חלקים בקורתיים ומאשימים" בתוכם, מתוך הבנה שמתבגרינו רגישים במיוחד לכל בקורת. "עורם הרגשי" דקיק מאוד, כמו עורו הפיזי והפגיע של תינוק רך.

כהורים לנוער בשביעון השלישי (14-21), תפקידינו להיות "יועצים", תוך שאנו מאפשרים לנער/ה "להתאמן" בקבלת החלטות. זהו שלב בו הם רק מתחילים להיות בשלים ללקיחת החלטות שקולה, כיוון שהקורטקס הקדמי במוח, שאחראי על חשיבה לוגית, עושה את עיקר התפתחותו מגיל 14 והלאה. דרך טובה לתמוך במתבגר/ת בלקיחת החלטות, היא להתעניין ולהעלות לדיון: "באיזו מידה תואמת כל אחת משתי האפשרויות שאת/ה שוקל/ת כרגע, את תקוותיך ושאיפותיך?". כיתבו לי בפרטי אם תירצו שאשלח לכם את הידיעון שמפרט את תפקידינו בשני השביעונים הראשונים.

בסיפרם "איחזו בילדכם" מתארים ד"ר נאופלד וגאבור מאטה, את תופעת מוכוונות היתר של ילדינו/מתבגרינו אל חבריהם ו/או המסכים. שלמרות שלשם התפתחות בריאה, נחוץ שההקשרות העיקרית שלהם תהייה עדיין אלינו/ההורים, בחברתינו המערבית/מודרנית, המתבגרים לרוב מוכוונים מידי אל חבריהם (או המסכים). כיוון שחבריהם אינם בוגרים ומאוזנים בדיוק כמוהם (וגם המסרים שמגיעים ממסכים), הם מוציאים זה את זו מאיזון, ומתפתחות תופעות נפשיות והתנהגותיות קשות.

זה קורה כי החברה שלנו הרבה פחות שבטית מפעם, ולאור "ההרבה מידי/מהר מידי/מוקדם מידי" שמאפיין אותה, רובינו לא נוכחים מספיק בחייהם כמבוגרים. טבעי ובריא שנוער יבלה זמן רב יחסית עם חברים, אך חשוב שחברים לא יחליפו את ההורים "ויגדלו זה את זו". למרות השכיחות הגבוהה של תופעה זו, ניתן "לאסוף חזרה" את ילדינו אלינו, ובכך לחזק את ביטחונם, הרוגע שלהם ועמוד השידרה הפנימי שלהם.

ישנן מספר דרכים ל"איסוף", שעל חלקן ארחיב במאמר נפרד. אחד מהם הוא "כניסה למרחב של הנער/ה באופן ידידותי" מספר פעמים ביום. למשל - פשוט לדפוק על דלתם ולשאול מה נשמע, ללא אג'נדה של - "צריך לנקות את החדר" או ל"עשות ש.ב.".

זכור לי לטובה זוג הורים, שנעזרו ברעיון זה באופן מעורר השראה. זה היה בתקופה שהבן בן ה 16, היקשה עליהם מאוד בהתנהגות תוקפנית בבית, טריקת דלתות, היעדר נוכחות בביה"ס, והתנהגות מעליבה ופוגענית כלפי ההורים ואחותו הצעירה, שהיתה עם צרכים מיוחדים. למרות הכעס והתסכול הרב שחוותה, החליטה האם לדפוק על דלתו פעמיים ביום, לעתים עם כוס שתיה או עוגיה שאהב, ופשוט להתעניין בשלומו, ללא אג'נדה. ההורים גם שכנעו את בנם להפחית את כמות הזמן שהסתובב בבית עם אזניות, כדי לאפשר יותר קשר ונוכחות, איתם ועם אחותו. בנוסף, רתם אותו האב לפרויקט בניה יחד, עם מעט דיבור ובעיקר עשיה. תוך כשבועיים, השתפרה פלאים התנהגותו של הבן. לאט לאט הם גם הצליחו לשוחח איתו על קשיים שחווה בביה"ס ובכלל, והוא חזר לספסל הלימודים ולמפגשים עם חברים. ההורים כמעט ולא הציעו פתרונות, אלא בעיקר הקשיבו, והבן מצא כוחות ורעיונות יצירתיים לאיך להתמודד עם קשייו.

אסיים בדגש נוסף להורות בגיל ההתבגרות, והוא ראיית והערכת ה"אחרות" או "היחודיות" של המתבגר/ת. טרם לידת "האני" האינדיבידואלי בגיל 21, "נובטת" כבר אשיות יחודיות בשנות ההתבגרות המקדימות. לעתים קרובות מתארים הורים את המתבגר/ת שלהם תוך איזכור תכונות שבהם הוא/היא דומים לאבא ו/או אמא, ואז אני שואלת "ואלו תכונות או יכולות דוקא מיוחדות לה/לו?". עצם ההרהור בכך בעל ערך, ותומך ומחזק את התפתחות אותה "ציפור נפש" יחודית של הנער/ה. התבוננות זו איפשרה לאב שלוויתי לשנות משמעותית את נקודת מבטו לגבי התנהגויות של בנו שהכעיסו אותו, כי חווה אותן כאנוכיות. הוא הבין למשל שההתעקשות של בנו לבשל רק לעצמו, ולא לחלוק את תבשילו עם המשפחה, נבעה מצורך בריא בנפרדות, במיוחד כיוון שלאותו נער היה גם אח צעיר בשנה, שהוא הרגיש צורך להתבדל ממנו. כשהאב החל לכבד את אותה בחירה של הנער לבשל רק לעצמו, הבן גם החל לחלוק מידי פעם ברצון את שהכין. הנער היה בעיקר זקוק שהוריו יראו ויכבדו את אותה אחרות ונפרדות.

במאמר הבא אתאר כלים נוספים לחיזוק הקשר עם מתבגרינו, באופן שיחזק את הביטחון וההתפתחות הבריאה שלהם. כיתבו לי בקשה בפרטי אם עדיין אינכם ברשימת התפוצה של הורות בפשטות, ומעוניינים לקבל את הידיעון הבא.

מאחלת לכולנו שנשכיל לטפח את הקשר החיובי והכנה שלנו עם מתבגרינו, ובכך נהווה עוגן מחזק יותר עבורם.