על כוחם המרפא של רגעי שחרור לחץ

עולמינו המערבי, המודרני והחומרני מציף את ילדינו ומתבגרינו (וגם אותנו)

ב"הרבה מידי", "מהר מידי" ו"מוקדם מידי". אווירה זו אינה תואמת את קצב התפתחותם

הטבעי של ילדינו, וגורמת להם ללחץ/מתח מצטבר. לחץ זה מהווה מקור מרכזי לחוסר האיזון

שבבסיסן של התנהגויות מאתגרות של ילדינו.

בשנים האחרונות אני פוגשת הורים מעוררי השראה רבים, שמעזים ל'שחות נגד הזרם', ומתכוונים

בנחישות ובהדרגה לפשטות ול"פחות". הורים אלו חווים את כוחה המרפא והמאזן של הפשטות

(דרך סביבה פיזית פחות עמוסה, לו"ז מופחת, סינון מסכים ועולם המבוגרים, חיזוק הריתמוס,

פחות שאלות/אפשרויות שמופנות לילדים, פחות דיבור הורי'/יותר הקשבה וכו).

ובכל זאת, חלק מן הלחץ המצטבר הזה הוא בלתי נמנע. אז מה עוד ניתן לעשות?

דרך מועילה היא שזירת כמה שיותר "רגעי שחרור לחץ" במהלך היום והשבוע של משפחתנו.

רגעים של משחק יצירתי ועמוק דרכו "מעבדים" הילדים רגשית/נפשית את יומם ואת הרגעים המתוחים בו,

יצירה/אומנות, זמנים בטבע, רגעי עשיה אמיתית משותפת (בישול/אפיה, בניה, כביסה וכו), ארוחה מזינה,

רגעים ש"סתם שרועים" על השטיח יחד ולא עושים כלום, פעילות פיזית משחררת;

אצל ילדים גדולים/מתבגרים, רגעים בהם הם שקועים לעומק בתחביב או יצירה (קריאה, אוסף קלפים, נגינה,

הקשבה למוסיקה, כתיבה ביומן אישי וכו). הורים רבים מבחינים שבימים עם

יותר "רגעי שחרור לחץ", נרדמים הילדים ביתר קלות ואף ישנים טוב יותר בלילה;

כמובן עם השפעה ישירה על תפקוד טוב ומאוזן יותר ביום הבא ובכלל.

ניתן גם לאזן יום עמוס במיוחד (אותו התקשינו לאוורר במהלך היום), באמצעות יום

רגוע יחסית לפני (הכולל רגעי שחרור לחץ רבים), ויום רגוע יחסית

אחרי. ניתן גם לאזן על פני שבועות. מטופלת שלי בארה"ב, אם לארבעה,

עשתה זאת לקראת חופשה/ביקור מולדת בהולנד. בביקורי מולדת קודמים, כל הילדים

חלו והביקור, שאי אפשר היה שלא להתרוצץ בו גם כך, הפך לסיוט. הפעם התכוננה האם אחרת:

היא התארגנה על "שבוע שלם של שחרור לחץ" לקראת הנסיעה. שבוע של קצב איטי, שהות בבית

יום יום אחרי ביה"ס/גן למשחק חופשי והרגעות, ביטול כל החוגים,

הסידורים והמפגשים עם חברים (גם כשהילדים התחננו). את הכל ביטלה!

מכריה הרימו גבה --- זה היה נראה קצת קיצוני! כשחזרה מהביקור המשפחתי בהולנד,

סיפרה לי בהתרגשות שזו הייתה החופשה הראשונה מזה שנים בה אף אחד לא חלה.

השבוע שלפני חיזוק אף את המערכת החיסונית של כל אחד. הם נהנו מאוד

וההתנהגות של הילדים במהלך הביקור הייתה נוחה וזורמת יותר. משחזרו הביתה,

הקפידה שוב על "שבוע שלם של שחרור לחץ", למרות 'הרמות הגבה' מסביב -:)

אחד הזמנים הבולטים במהלך היום שדורש "שחרור לחץ", הוא זמן החזרה מביה"ס/גן.

האינטראקציות החברתיות והפעילות במסגרות השונות, הן התנסויות חשובות וטובות

(כשהמינון סביר), אך גם מתישות ודורשות "עיבוד רגשי". לכן אנו חווים התנהגויות

קשות במיוחד עם החזרה הביתה של ילדינו. לעתים רק המודעות והצפי לקושי, יכולים מאוד להקל.

יש הורים שמתכוננים טוב למעבר המאתגר הזה, באמצעות הכנה מראש של ארוחה מזינה (לפעמים

משהו מזין כבר בדרך הביתה), שולחן יצירה מזמין ומסודר מראש וכו.

אגב "זמן מסך" אינו זמן שחרור לחץ!. זמן שחרור לחץ מאופיין ב'תנועה החוצה': לחץ שמשתחרר

מבפנים החוצה, בעוד זמן מסך מאופיין ב'תנועה פנימה' של גירויים ותכנים שנכנסים ומעמיסים עוד יותר....

ברגעים של שחרור לחץ, כדאי שנשתדל לעשות פחות ולהיות יותר. למשל, זמן של נוכחות רגועה

וקשובה מצדנו יאפשר שיתוף טבעי מצד הילדים (שיתוף ואפילו בכי הוא שחרור לחץ נהדר),

בעוד השאלות היזומות שלנו במיוחד כשהם עייפים אחרי פעילות, מכבידות ונהדפות לרוב ע"י הילדים.

נוכחות אוהבת והקשבה מאפשרות גם שחרור לחץ מידי ברגעים קשים. סיפרה לי אם

שבבוקר מסוים ביקשה מילדיה שקט במיוחד, כיוון שבן זוגה היה זקוק מאוד לשינה שלו. למרות תחנוניה

להתחשבות, נדמה היה שביתה בת ה 9 ממש מרעישה בכוונה וזה הלחיץ והכעיס אותה.

למרות הדחף האוטומטי להתפרץ בכעס במשפט כמו "למה את תמיד צריכה לעשות בכוונה ההיפך?",

הצליחה האם לנשום רגע, לראות מעבר להתנהגות המכעיסה ולהתחבר למצוקה הרגשית

של ביתה לקראת יומה בביה"ס, מצוקה שלא בוטאה במלים. במקום להתפרץ בכעס, היא הציעה

לביתה ברכות - "אני רואה שקשה לך להתחיל את היום, אולי את רוצה להתקלח?".

הילדה פרצה בבכי ומלמלה "אני לא צריכה מקלחת אמא, אני צריכה חיבוק". היא בכתה בזרועות

אימה, נרגעה ואז התארגנה בטוב לבית הספר.....

ולסיום, קים פיין (הוגה הורות בפשטות), מספר סיפור מרגש, על אם למתבגרת בת 16 שבמשך תקופה ארוכה התקשתה להתמודד עם הסתגרותה של בתה, מצב רוחה הירוד והתנהגותה האגרסיבית בבית. הנערה, ספורטאיתמחוננת, שחתה באימונים שבעה ימים בשבוע והשתתפה בתחרויות רבות. הנערה אהבה את

השחייה, ועם זאת חשה האם שמשהו עמוק אינו כשורה. כשפנתה האם אל בתה בדאגה,

התכנסה הנערה עוד יותר, ולעתים התפרצה בזעם ובגסות על אימה. כמו בסיפור הקודם,

כשילד לא מרגיש טוב נפשית/רגשית, לעתים קרובות קשה לנו מאוד לראות מבעד להתנהגות

המכעיסה, ולכן קשה לנו לגייס אמפתיה שהכי נחוצה לה/ו באותו רגע.

אותה אם, בתמיכתו של קים, הפנימה את רעיון ה"חום של הנשמה" (במאמר נפרד), והחליטה לטפל

כפי שמטפלים בחום/מחלה פיזית - לעצור, להאט, ולאפשר ל"חום" למצות את עצמו ולנערה לחוות אותו .

היא שכנעה את ביתה ששתיהן תיקחנה סופ"ש מנוחה מלא, בו הילדה לא תשתתף באימונים/תחרויות,

ובו גם האם תימנע מפעילות. זמן פשוט בשקט וביחד. תחילה חשדה הנערה שמדובר בעונש, אבל

משהבינה שלא כך, שתפה פעולה. באותו סופ"ש היו שרועות השתיים הרבה על הספה יחד בחוסר מעש.

בתוך אותו רוגע, נפתחה הנערה והחלה לשתף בקשיים שחוותה לאחרונה

לימודית, חברתית, לחץ תחרויות ועוד. האם הקשיבה הרבה, לא ניסתה לפתור, אלא פשוט "הייתה". אותו

עומס נפשי/רגשי שהצטבר אצל הבת, השתחרר אט אט, ובין היתר תכננו השתיים כיצד תחזור הנערה לשגרה

באופן הדרגתי, כדי לאפשר לעצמה עוד התחזקות. הן גם שוחחו על כיצד בטווח הרחוק יותר,

תוכל לבנות לעצמה שיגרה המאפשרת יותר "רגעי שחרור לחץ" קבועים. עצם

המנוחה והשיתוף היו מרפאים עבור הנערה ואפשרו לה למצוא כוחות בתוך עצמה כדי להמשיך

ולהתמודד טוב יותר. למעשה היא הייתה זקוקה רק להאטה והקשב, לפשטות ולמרווח נשימה.

בעולמינו המודרני, המהיר והתחרותי, נתפסת לעתים הילדות כ"הזדמנות להעשרה".

האם לא נועדה הילדות להיות הזדמנות לגילוי, צמיחה והתפתחות בריאה? האם לא חשוב שנאפשר

לילדינו לגלות בקצב שלהם מיהם בעולם, ללא עומס יתר, לחץ והסחות דעת?

מאחלת לכולנו שנצליח "להיות יותר ולעשות פחות", כדי לאפשר לילדינו את רגעי הנוכחות, הקשר והחיבור

להם הם כה זקוקים.