כיצד נאפשר ביטחון וגילוי עצמי אצל ילדינו, דרך חיזוק הסמכות הפנימית שלנו כהורים?

בתחילת דרכינו המשותפת, מצפים הורים רבים ל"פיתרון", כלומר שאנחה אותם כיצד להגיב או להתמודד עם אתגר שילדם מציב בפניהם. עם הזמן והתהליך, לרוב מתחוור להם שהתשובה המדויקת עבור ילדם נמצאת בתוכם. שאיש, כולל אותי כמובן, אינו יודע טוב מהם. הם חווים שהכלים היעילים ומבוססי השלב ההתפתחותי, הם בגדר רעיונות, ושהכרחי שיקשיבו פנימה ויבחרו את שיתמוך אותם. זאת עפ"י צרכיו ואופיו הייחודי של ילדם, הסיטואציה הספציפית והקשר שלהם עם הילד/ה.

ההקשבה פנימה מבססת את המרכז הבוגר של ההורה, ומחזקת את "הסמכות הפנימית" שלו/ה. בדכ ההשפעה החיובית על הילד לא מאחרת להגיע, ונוצר כאן כדור שלג חיובי של חיזוק הדדי הורה-ילד.

כשהורה נשען על סמכות פנימית אמיתית, הוא יותר שלם עם עצמו, והילד מרגיש שיש לו על מי לסמוך (לא במקרה סמכות היא מלשון לסמוך). למעשה ההורה מגלה ומשמיע את קולו הפנימי האותנטי, ובכך משרה ביטחון על ילדו, מה שמאפשר גם לילד/ה את החופש לגלות את עצמם בתהליך התפתחותי הדרגתי ובריא.

באמצעות כלים של הורות בפשטות, כגון מדיטציה לתגובה של חמלה ואהבה (כתבו לי אם רוצים שאשלח לכם אותה), חווים הורים כיצד התגובה הנכונה בזמן ובמקום הנכון, מועילה, מזינה ומרפאת למשפחה כולה. וכיצד ניתן להחליף בהדרגה אוטומטים ישנים שלנו, בתגובות מיטיבות התואמות את ערכינו העכשוויים. מדיטציה זו אפקטיבית לחיזוק המרכז הבוגר והסמכות הפנימית של ההורה המתרגל אותה, ופועלת בכוון זה ממש כמו קסם. גם התבוננות שיחתית בחלקים תגובתיים שלנו ההורים (חלק נעלב, חלק כועס וכו), רצוי במיינדפולנס, יכולה להניב תוצאות דומות של חיזוק קולו וסמכותו הפנימית של ההורה, וכתוצאה גם חיזוק הילד/ה.

אנסה להמחיש את דברי דרך סיפור על אם, ששיתפה אותי שהפעוטה שלה נהייתה מאוד חסרת שקט בבית, התנגדה להורים בנחישות, ונכנסה למאבק תמידי מול אחותה התינוקת. כשניסו להציב לה גבול, "התפרקה" הפעוטה בהתקפי זעם ובכי קשים וממושכים. ההורים המותשים, ששנתם בלילות היתה קטועה מאז לידת התינוקת, איבדו את סבלנותם, והתנהגותה של הפעוטה החריפה. כיוון שבמפגש הורה-ילד, מערכת עצבים פוגשת מערכת עצבים, נוצר כדור שלג שלילי כזה.

כדי להקל על עצמם, החלו ההורים לשלוח את הפעוטה לבית הסבתא בתכיפות גבוהה. כך אגרו כוחות, והפעוטה התנהגה טוב יותר בבית הסבתא האוהבת. עם זאת, בביתם שלהם, לא נחוותה הקלה, והתקפי הזעם נהיו עוצמתיים אף יותר.

בהמשך של אותה פגישה, כביכול ללא קשר, שיתפה אותי האם במועקה וחוסר ביטחון שהיא חווה, עקב תחושת חוסר שייכות שלה בקבוצות, כמו עבודה, לימודים, משפחה מורחבת, הורי הגן וכו. חקרנו יחד וגלינו ש"החלק של האם שחווה חוסר שייכות", מוכר לה מילדותה. כילדה, חוותה ביקורת משתקת ומאשימה מצד אביה, והיעדר נוכחות אם שעבדה המון, ולכן חשה דחויה ולא שייכת אפילו בביתה. התבוננו בחמלה ובמיינדפולנס בחלק שלה שחווה חוסר שייכות מאז, בכווץ הגופני שהתלווה אליו, ובילדה הפנימית שחוותה כאב. לאחר התבוננות בעבר, חזרנו להתבונן בסיטואציות קבוצתיות בהווה, והאם חשה הקלה (פיזית ורגשית) בתחושת חוסר השייכות שלה.

שבוע אחכ, שוב כביכול ללא קשר, סיפרה לי האם שהיא ובן זוגה שינו לגמרי גישה --- שלמרות הקושי, הם השאירו את הפעוטה בבית יותר (ופחות שלחו לסבתא). בנוסף האטו את קצב יומה, הפחיתו מפגשי חברים ופעילויות מחוץ לבית, ושהו איתה בסדר יום פשוט יותר (למשל נדנדה בחצר במקום גן שעשועים). באופן שהפתיע אותם, ההתנגדויות והתקפי הזעם פחתו, והפעוטה התעדנה כלפי אחותה התינוקת. "אספנו אותה חזרה", תיארה זאת האם בסיפוק.

"איסוף ילד חזרה לקשר" וגם האטה, הם עקרונות מרכזיים בהורות בפשטות. הבחירה להיעזר בעקרונות אלו באופן ספציפי זה, נבעה מחיזוק המרכז והסמכות הפנימית של אותה אם. התחזקות המרכז של האם נבעה מההקלה בתחושת חוסר השייכות שלה, מה שאיפשר למרכז הבוגר והמתבונן של האם לנכוח יותר, בן היתר גם מול ביתה הפעוטה.

.

מבחינת העקרונות - בסיפרו "איחזו בילדכם", מתאר דר נאופלד כיצד בעולמינו המודרני והעסוק, ילדים "מוכוונים החוצה מידי" (לחברים, מסכים וכו), על חשבון "מוכוונותם" להורים, מה שגורם לחוסר איזון בהתנהגותם. הוא מתאר כיצד "איסופם חזרה לקירבה הורית", מחזק, מאזן ומרגיע. בנוסף, בהורות בפשטות אנו מדגישים את כוחה המרפא והמאזן של ההאטה, ומתיחסים להתנהגות בעייתית כ"חום של הנשמה". אנו "מטפלים" ב"חום של הנשמה" בדומה למחלה/חום פיזי ---- האטת סדר היום, התקרבות ההורים בחמלה וכו.

הורים אלו גם "אספו" וגם האטו, מה שאיפשר לביתם לחזור לאיזון, ולהתגלות בעולם עם היופי שבנטיתה האשיותית הטבעית "לוחמת צדק". למשל, במקום להתנגד נחושות להורים ולאחותה, החלה להתגלות כאחות תומכת ומגנה על אחותה התנוקת.

מבחינת הסמכות הפנימית - האם, למרות הכרות מסוימת עם העקרונות, לא חשבה עליהם במודע כששינתה גישה. היא פעלה מתחושת בטן. כאמור, הרפיית החלק שלה שחווה חוסר שייכות, חיזקה אורגנית את המרכז הבוגר והמתבונן שלה, ומתוך אותו מרכז נולדה הידיעה פנימית שהבת שלה זקוקה ל"איסוף". סיכוי טוב שנימנעה כאן גם העברה בן דורית של חווית חוסר השייכות, שעלולה היתה להיווצר אצל הפעוטה בהמשך, עקב ההרחקה לסבתא וכעס/מותשות ההורים (במידה ואסטרטגיה זו היתה נמשכת).

אומנם נעשה כאן שימוש בעקרונות של הורות בפשטות, אבל באופן מדויק לאותן אם/בת. יתכן שלהורה אחר, השליחה לסבתא היתה דוקא פיתרון זמני טוב, ושהוא/היא היו נעזרים בכלים אחרים --- למשל רגעי שחרור מתח (ראו ידיעןן 6), זמני אחד על אחד עם הפעוטה, שהות רגועה ליד הפעוטה בעת התקף זעם תוך פעילות מקרקעת של ההורה כגון קיפול כביסה וכו.

אסיים בדוגמה קצרה מהורות למתבגרים ---- לאחרונה חלק איתי אב למתבגר בן 13, שהמתבגר מתכנס הרבה לאחרונה, מסתגר פיזית בחדרו, ופחות משתף בהתמודדיותיו. האב סיפר שהוא מודאג ממצב רוחו הירוד של בנו, ושהוא/האב גם נעלב (ולעיתים מתייאש) מהדיפותיו התוקפניות של הבן, כשהאב מנסה להתעניין בו. "תעזבו אותי !" הודף הבן.

דיברנו על כך שתחילת גיל ההתבגרות, מאופין בהתכנסות, במיוחד אצל בנים -

The no years - 12-14,

שאחכ הם בדכ נפתחים קצת -

The maybe years 15-16,

ושבהמשך הם בדכ מתקרבים יותר -

The yes years, 17-18.

תמונה מנרמלת ומעט מעודדת.....

בנוסף התבוננו ב"חלק הנעלב" של האב, שכמובן לגמרי אפשר היה להבינו. חלק זה מוכר לאב מילדותו, בה חווה עלבון מאמו הבקורתית והסרקסטית.

כעבור שבוע, שיתף אותי האב כיצד "אזר אומץ" והצטרף בעדינות לבנו בחדר, התרווח על הפוטון, הקשיב להסברים על משחק המחשב, שמע על הדפים שנותרו בחוברת העבודה לקיץ ועוד. הכאב הרגשי של הבן לא דובר, אך האוירה היתה נעימה וקרובה. יומיים אחכ, בטיול משותף עם משפחות חברים, נצמד הבן לאביו (באופן מפתיע על חשבון זמן עם חבריו), ושיתף באופן פתוח לגבי עניינים חברתיים שהעיקו עליו. תוך השיתוף, גם גילה בתוכו הבן כוחות התמודדות חדשים, וחשב על אפשרות יצירתית ליצור חברות עם נער שפחות הכיר קודם.

הבחירה של האב להצטרף אל הבן בחדרו יומיים קודם, יצרה קרבה ו"נקודות זכות למערכת היחסים", שאפשרו את ההיפתחות בטיול שהקלה על שניהם. ה"אומץ" להצטרף אל בנו בחדרו אחרי הדיפות שחווה קודם, נבע מהרפיית ה"חלק הנעלב" של האב. זאת בעזרת התבוננות בזכרונות ילדות כואבים, שאפשרה את חיזוק המרכז הבוגר והמתבונן של האב, ואת ההקשבה שלו פנימה.

שוב, יתכן שאב אחר בסיטואציה דומה, היה בוחר בדרך אחרת - למשל לשתף את בנו בקשיים שהוא עצמו חווה בילדותו, כדי לעודד את בנו לשיח פתוח.

לסכום, ההרגעות היחסית של האב, וההתבוננות בחלק הנעלב שלו, אפשרה לאב לחזק את.המרכז הבוגר שלו ואת סמכותו הפנימית. מתוך אותה סמכות פנימית, הצליח האב ליצר קרבה מחודשת ומשמחת עם בנו באופן שהתאים לשניהם. כתוצאה התחזק הביטחון של הבן והוא גילה בתוכו כוחות מחודשים ויצירתיים, שתאמו את אשיותו ויכולותיו (גילוי עצמי).

מאחלת לכולנו שנקשיב יותר פנימה, נחזק את סמכותינו הפנימית, ובכך נקנה ביטחון לילדינו ונאפשר להם את החופש לגלות אט אט ובשלווה את עצמם.