השבוע השתתפתי בהרצאה של אדם אמיץ, שסיפר על התמכרותו הקשה לסמים כנער, ועל כוחות הנפש העצומים שהצליח לגייס כדי להיגמל 17 שנה אח"כ. מאז שנגמל לפני 27 שנה, הוא מקדיש את חייו לעזור למתמכרים ומשפחותיהם, למצוא תקווה וכלים לצאת ממעגל הסבל. מתוך ניסיונו ומפעל חייו, הדגיש את החשיבות של קשר אוהב ושיח רגשי כנה במשפחה, לבניית חוסן נפשי ועמוד שידרה שיגנו על הנוער.
התחברתי וראיתי בדבריו תיקוף לגישה המלווה את עבודתי עם הורים....
בשנים האחרונות עולה השימוש של נוער בחומרים ממכרים ופוחת גיל החשיפה הראשונית. במקביל נוספים עוד ועוד סוגי התמכרויות כמו למסכים, פורנוגרפיה, הימורים, אוכל ועוד.
העולם בו אנו חיים מציף את ילדינו (ואותנו) ב"הרבה מידי", "מהר מידי" ו"מוקדם מידי".
קים פיין, מחבר והוגה "הורות בפשטות" ,מתאר כיצד מעודד עולם זה תלות בגירויים חיצוניים, התנהגות כפייתית ורעב לסיפוקים מידיים. למשל, ילדים המשחקים בסביבה עמוסת משחקים/גירויים, "קופצים" ממשחק למשחק בחוסר שקט ולרוב רוצים עוד, לעתים את המשחק היחיד שעוד אין להם; ילדים שמתרוצצים יותר מידי בין פעילויות מתוכננות, פתחים תלות ב"הפעלות" חיצוניות, ומתחברים פחות לעולמם הפנימי, ליוזמה וליצירתיות שלהם; ילדים/מתבגרים החשופים למסך באופן מוגזם, נשאבים לעולם אינסופי של תכנים והפעלות החוגגים יצירתיות של מישהו אחר (לא שלהם).
המסך הוא גם אויבו המרכזי של הקשר ---- קשר עם עצמי, קשר עם משפחתי, קשר עם חברי וקשר עם הטבע.
ההגדרה של התמכרות היא "נטיה גוברת וכפייתית להימנע מכאב ושעמום, ולהחליף התפתחות פנימית בגירויים חצוניים".
לפי קים פיין, כשאנחנו נסחפים לתוך ה"יותר מידי", אנחנו זורעים זרעים להתמכרות (למסך, לעבודה, לאלכוהול, לסם וכו).
כדי להירגע מהמתח שיוצר "היותר מידי", כדי להתחזק פנימית, כדי להגדיר ולגלות מי הם בעולם, ילדים ומתבגרים זקוקים ל"פחות". למרחב המאפשר להתגלות בו, ולא לסביבה המצמצמת אותם להשפעותיה.
הם זקוקים לפחות אפשרויות, לסביבה פחות עמוסה, לפחות תכני מבוגרים ומסכים, ללוז פחות עמוס ומלחיץ וכו.
כל זאת כדי לאפשר "רגעי שחרור לחץ", עבוד רגשי, קשר ויצירתיות.
בעולם של "פחות", ילדים משחקים/פעילים, יוצרים, רגועים, שקועים לעומק בתחביב, נמצאים עם משפחתם ומרגישים בטוח, קוראים ו/או נמצאים בטבע.
כתוצאה מכך הם בונים תחושה של מי הם בעולם, ותחושת הביטחון והערך העצמי שלהם מתחזקת.
כשעבד עם נוער מכור לסמים, קים פיין חווה כי "הפשטת" חייהם בתחילת תהליך הגמילה (פחות מסך, פחות מעולם המבוגרים, יותר רתמוס, סביבה פיזית פשוטה וברורה יותר, לוז פחות עמוס, אפילו פחות ש.ב.), חיזקה את כוחות הנפש שנדרשו מהם לגמילה. זאת בניגוד לדעה האינטואיטיבית של חלק מהמבוגרים המודאגים סביבם, שיש למלא מיד את זמנם של הנגמלים בעוד ועוד.
ואולי החשוב מכל, כשעולמינו פשוט יותר ופחות מוסח דעת, מתפנה מקום ליותר נוכחות וקשר אמיתי.
נוכחות הורית של "פשוט להיות, פחות לעשות". ובתוך קשר אמיתי חם ואוהב, במיוחד קשר משפחתי, פוחת הסיכון שילד/מתבגר ירגיש בודד ויפיג את כאבו בבריחה אל המסך, המשקה, השכטה הבאה, הסוכר וכו.
ובהקשר ל"בריחה", רק אתמול סיפרה לי אם בקליניקה סיפור קטן וממחיש מחיי היום יום.
בניסיונותיה להגביל את זמן המסך של בנה המתבגר, היא קבעה אתו שלא יבלה על המסך לפני שהוא מכין שיעורי בית.
זאת בהבנה, ששהות פסיבית מול המסך מחלישה את כוחות הרצון/מאמץ הנדרשים לו להכנת השיעורים.
אותה אם הופתעה מאוד לגלות שאותו נער שכ"כ רצה לצפות בסדרה לפני הכנת השעורים, איבד את העניין בסדרה לאחר הכנת השיעורים ובחר לקרוא ספר במקום.
המשיכה למסך הועצמה כששמשה כ"בריחה" משעורי הבית. לאחר שעשה את השיעורים, נחלש הצורך ל"ברוח". כמובן שלא תמיד יוותרו על המסך אחרי שיעורי הבית, אבל הדוגמה בהחלט מעוררת מחשבה.
מאחלת לנו שנפנים שהתמכרות היא סוג של בריחה, בריחה מכאב, לעתים קרובות מבדידות.
שנשתדל לפשט את חיינו, כדי לאפשר יותר מרחב לנוכחות, לחיבור ולקשר האמיתי.
שנחזק את נוכחותנו, את ההקשבה שלנו ודרכה את הקשר החיובי שלנו עם ילדינו ומתבגרינו.
כל זאת כדי שירגישו פחות בדידות, יתחברו לעצמם וליקרים להם, ויתחזקו במשימתם לצמוח ולגלות מי הם בעולם.