רובכם מכירים אותי כמדריכת הורים ברוח האנתרופוספיה, פעילות שאני אוהבת בכל לבי ומרגישה תחושת שליחות לגביה -:)
רוצה לשתף שבמקביל אני פסיכותרפיסטית/מטפלת בגישה דינמית משולבת מיינדפולנס, עם ניסיון בטיפול בדיכאון, חרדות, טראומה, אובדן ושכול, זוגיות, התמכרויות, קושי במציאת כוון מקצועי, התמודדויות עם אפליה/חוסר צדק חברתי ועוד .
להורים שבניכם, חשוב לי להדגיש את יחסי הגומלין שבן עולם ההדרכה ההורית לעולם הטיפול. אחד האתגרים המשמעותיים שרובינו פוגשים כהורים, הוא הקושי להימנע מ"תגובות אוטומט" כלפי ילדינו. רבים מאיתנו מוצאים עצמינו מתחרטים על רגע בו התפרצנו על ילדינו בדיוק עם אותו משפט ששנאנו כשאמרו לנו כילדים, והבטחנו לעצמינו שלעולם לא נאמר לילדינו. התפרצויות כאלו קורות כאשר אנו לחוצים, עייפים, חסרי סבלנות, ו/או כעוסים והמוח שלנו עובר ל"מצב אוטומט". טיפול רגשי/נפשי מאפשר לנו להגביר את מודעותינו לאותם דפוסים מהעבר, ובכך למנוע ערבוב לא בריא של ה"סיפור" שלנו בתגובותינו לילדינו.
בעבודתי עם הורים, אני מתרגלת עם הפתוחים לכך, מדיטציה קצרה "לתגובה של חמלה ואהבה", שעוזרת לנו להתחבר לקול האותנטי שלנו כהורים, לאותם ערכים אותם בחרנו להקנות לילדינו במקום לקולות מהעבר בהם לא בחרנו. כדאי להתאמן על אותה מדיטציה מספר פעמים ברוגע לפני שמשתמשים בה ב"רגע האמת". במהלכה אנחנו "מריצים" באופן מסוים בדמיוננו, תמונה שמחה/שלווה של ילד/ה שלנו לצד תמונה של רגע של קושי עבור אותו הילד/ה. (אשמח לשלוח העתק של ההנחיות למעוניינים).
לאחרונה סיפר לי אב בטיפול, כיצד במהלך ארוחת הערב "כיסחו" שלשת ילדיו זו את זה בהעלבות וצעקות. מתוך תחושת חוסר האונים שלו, במקום לנסות להפריד או לצעוק שיפסיקו כפי שניסה בעבר, הוא עצם את עיניו ל 20 שניות של המדיטציה. כשפקח אותן, הוא מצא עצמו מספר פתאום פתגם, שלתדהמתו הסיט בקלילות את הילדים לשיחה פילוסופית חברית ומקסימה.
הקול הפנימי האותנטי אליו התחבר, מעבר לכך שהיה שלו, היה גם יצירתי ומדויק לאותו הצורך/רגע. אותה מדיטציה נועדה לעזור לנו לגייס אמפתיה ברגעים בהם הכי קשה לנו למצוא אותה, אותם רגעים בהם ילדינו הכי זקוקים לאמפתיה שלנו כדי להתאזן.
כשהאוטומט שלנו בפעולה, אנחנו בדרך כלל גם לא בהקשבה, מה שיכול מאוד להקשות עלינו להוות עוגן מרגיע ומאזן עבור ילדינו.
קים פיין מספר שראה ילד קטן עם אמו בבדיקות דם. הילד בכה בכי קורע לב והאם, שהייתה לחוצה מהבכי ומכך שעמדו להיכנס לעוד בדיקה, ניסתה להרגיע אותו באמצעות "הכל בסדר חמוד". ככל שאמרה זאת יותר, כך גבר הבכי. ברשותה של האם, פנה קים אל הפעוט ואמר לו: "זה לא נעים כשדוקרים אותך". הפעוט ניגב את דמעותיו ואמר בקול רועד אך כבר מעט רגוע יותר: "נכון, אבל זה לא החלק הכי גרוע.... הכי גרוע זה שאולי לא יישאר לי דם כי הם לקחו המון...אתה חושב שיישאר לי?". קים הסביר לו בקול רגוע שיש לו עוד בשפע דם בגוף. בדרכם החוצה, ראה קים את הפעוט ואמו צועדים יד ביד כשהפעוט אומר לה בבטחה: " אמא, הכל בסדר" -:)
כשמתבגרים למשל חווים אותנו "מופעלים" וב"אוטומט" שלנו, במקום להתמקד ברגשותיהם שלהן/ם (שבד"כ סוערים אף הם), הם יטו להתמקד בלקיחת אחריות וניהול רגשותינו שלנו. כדי להרגיע את הרוחות ולהימנע מלחוות אותנו "מאבדים את זה", יש מתבגרים שיטו לנתיב של הסתרה, הסתגרות, שקרים וכו, ויש שיטו לנתיב של ריצוי יתר. בשני הנתיבים יש סיכוי טוב שיפתחו טינה כלפינו ושהקשר שלנו איתם והפתיחות שלהם כלפינו יפגעו. לכן חשוב כל כך שנפתח מודעות וניקח בעלות תודעתית על דפוסי האוטומט והפחדים שלנו, ובכך נשחרר את המתבגרים שלנו להתפתח בצורה בריאה, חופשית ומדויקת עבורם.
טיפול רגשי פותח דלת להגברת המודעות לדפוסי העבר וכניסה לתהליך עמוק של ריפוי. בעבודתי אני פוגשת הורים שלעתים מאפשרים לעצמם טיפול רגשי לראשונה, בעקבות הפיכתם להורים, הן כיוון שההורות מפגישה אותם עם מקומות שלא היו ערים להם קודם, והן כיוון שילדיהם יקרים להם כל כך.
מאחלת לכולנו שלא נוותר על תהליך החקירה החשוב של דפוסי העבר, כדי לאפשר לנו ולילדינו צמיחה, ועתיד המחובר יותר לערכינו ולקול האותנטי שלנו כהורים......