לעיתים קרובות פונים אלי הורים להתייעצות, כשבנם/ביתם מתנגדים להכוונתם ודומה ש"תפסו שליטה" על חייהם, במילים אחרות "לקחו את המושכות לידיים". למרות הקושי הגדול, לעיתים נדמה להורה, שאותה התעקשות מצד הילד, מנבאת טובות לגבי ביטחונו העצמי. "אולי זה אומר שתוכל לעמוד על שלה, ולא הייתי רוצה להחליש או לרמוס את העוצמה הפנימית הזו", אומר ההורה.
זה אכן עלול לבלבל, אבל כמעט תמיד, תוך שיחה עם ההורים, אנחנו מגיעים יחד להבנה שאותם ילדים אינם מבטאים ביטחון ועוצמה בהתנהגותם השתלטנית. להיפך, הם מבטאים חרדה וחוסר ביטחון. כשילד "מחזיק שליטה", הוא בדרך כלל עמוס רגשית. זה כמו להתהלך בעולם בעודם אוחזים כד מים מלא, מתאמצים שלא ישפך, בתחושה שאם עוד טיפה תיתווסף, הכד יעלה על גדותיו. הילד אוחז בכד חזק כדי שהמים לא יעלו על גדותיהם. ובמילים אחרות, כדי שלא יוצף רגשית. כמובן שהם לא מודעים שזו הסיבה.
אז מה עושים?
קודם כל מפתחים מודעות שזה מה שקורה. כשאנחנו מבינים שאותה ילדה מקשה בעקשנותה מתוך מצוקה ועומס רגשי, קל לנו יותר לגייס אמפתיה. דווקא ברגעים בהם אנחנו מאבדים את זה, הרגעים בהם הכי קשה לנו לגייס חמלה, הם הכי זקוקים לחמלה שלנו כדי להתאזן. לכן, גם אם התובנה הזו תפחית את הכעס שלנו ולו במעט, זה משמעותי! טיפת אמפתיה מצידנו ברגע קשה, מאפשרת לנו לעזור לילדה להתאזן. זאת בניגוד למאבק כוחות שיחריף את המצב ויזיק לקשר שלנו איתם.
בואו נחשוב רגע על כד המים המלא הזה, כלומר העומס הרגשי של הילד: מצד אחד, כדאי שננסה למנוע את התמלאותו עד כדי כך, כלומר נעזור לילדינו לצבור פחות מתחים. עולמנו המודרני/מערבי, מתאפיין
בהרבה מידי/מהר מידי/מוקדם מדי עבור ילדינו --- קצב חיים, סביבה פיזית, שאלות/בחירה ודיבור מבוגרים, גירויי מסכים, זמן חברים, אקראיות בלוז וכו. ככל שנפחית וננוע לכיוון של פשטות, יתמלא הכד פחות והילדים יוכלו להרפות משליטה. במקביל, כיוון שחלק מהצטברות המתחים בלתי נמנעת, חשוב שנאפשר לילדים כמה שיותר "רגעי שחרור לחץ" במהלך היום. על רגעי שחרור לחץ כתבתי בידיעון 6. מדובר ברגעים של תנועה החוצה: משחק דמיוני בו ילדים מעבדים את יומם, אומנות/יצירה, תנועה, טבע, זמן מנוחה או שיעמום על השטיח, זמן נוכחות הורית שקטה בו הילד ספונטנית משתף משהו, ארוחה מזינה,
בכי מול הצבת גבול, וכו. 'רגעי שחרור לחץ' מאפשרים לילדים לרוקן את הדלי, וכך יש להם פחות צורך לאחוז בכד ובשליטה. גם השינה טובה יותר.
אחזקת שליטה של ילדים, מתבטאת לעיתים גם בשליטת יתר על צרכים. למשל כשמחזיקים קקי עד שבורח. הפשטות ורגעי שחרור הלחץ, יכולים להקל גם כאן.
ילד שלוקח את המושכות לידיו, חווה שאין מולו סמכות הורית. זה סוג של היפוך תפקידים. וכשאין סמכות, אין על מי לסמוך וזה מלחיץ. חשוב לקחת את המושכות חזרה, ולאפשר לילדינו 'לנוח' ולהרגיש שיש מבוגר אחראי בשטח.
אסיים בסיפור מסיפרו של קים פיין, simplicity parenting על ילד בן 6 שמפתח "מגננת פיג'מה", ומחליט בוקר אחד שאינו מוכן יותר להוריד פיג'מה וללכת לגן חובה. הוא כל כך.מתעקש, עד שהוריו חסרי האונים פונים לייעוץ. תוך התבוננות משותפת באורח החיים העמוס והאקראי של ההורים - אנשי מכירות עם לוחות זמנים מאוד גמישים, הם מבינים שילדם חווה חוסר ביטחון גדול בשל האקראיות והיעדר הריתמוס.
הוא לא יודע מי יאסוף אותו מהגן, וגם כשאמא/אבא/סבתא /שכנה מגיעים, אין לו מושג איך יראה המשך היום. האם בהמתנה מחוץ לפגישת מכירות של אמא, זמן אצל חבר/ה וכו. היעדר הצפי מלחיץ ילדים, ולא פלא שהוא לא מרגיש בטוח להתחיל את היום. כיוון שאת אורח חייהם הגמיש קשה להורים לשנות, הם מתמקדים בהכנת בנם ליומו, סוג של תחליף לריתמוס. הם יוצרים טקס/משחק השכבה בו "מספרים את היום הבא" באופן תמונתי, באמצעות קופסא קטנה עם מכוניות, אנשים ובתים - "אמא תוריד אותך בגן עם האוטו הכחול ותיסע לעבוד, סבתא תגיע לאסוף באוטו האדום, ואבא יגיע משדה התעופה בערב לאסוף מסבתא". הם מדגישים תמונתית מעגלים של פרידה ואיחוד, ומתארים בקצרה היכן כל הורה נמצא כשאינו עם הילד. תוך ימים ספורים הילד החמוד נרגע וחוזר לשגרת יומו.
בעבודתי עם הורים אני חווה שוב ושוב כיצד הכנה תמונתית ליום מאפשרת הקלה בפרידות, מארגנת את החיים ומרגיעה את המשפחה כולה.
מי יתן ונשכיל לאפשר לילדינו להירגע ולהרפות משליטה, תוך שהם סומכים עלינו, ובכך נחזק את תחושת הביטחון והקלות בחייהם.....