ב"הורות בפשטות"' אנחנו מגדירים התנהגות בעייתית של ילדים/מתבגרים כ"חום של הנשמה"/Soul Fever. כשילד חולה פיזית עם חום גוף, הכי טבעי לנו בעולם לעצור הכל, להאט, להכין תה, לנסות להקל על הכאב, והחשוב ביותר, להביע אמפתיה.... כשילד/מתבגר "לא מתנהג טוב", לעתים קרובות אנחנו כועסים...
ההקבלה הזו עוזרת לנו לגייס אמפתיה ברגעים שהכי קשה לנו לגייס אותה! זה מהותי, כיוון שברגעים בהם הכי קשה לנו להביע אמפתיה, הילדים הכי זקוקים לה.....גם "הטיפול" ב"חום של הנשמה" דומה לטיפול בחום גוף: לעצור, להאט, להיות נוכח בחום ובאהבה, לתת ל"חום" למצות את המהלך הטבעי שלו, ובסופו של דבר, לחזור לשגרה לאט ובהדרגה.....כשם שהמערכת החיסונית מתחזקת בעקבות חום גוף, כך מתחזקים ילדים נפשית/רגשית משחרורו/הבעתו של מתח רגשי.
קים פיין מספר על ביתו לילי בכיתה ב'. במהלך כשבועיים, הבחינו הוריה שהיא מתנהלת בבוקר בכבדות והולכת לביה"ס בחוסר חשק.... ילדה שעד אז שמחה לקראת ביה"ס, נראתה עצובה, גם כשחזרה... מבלי להבין את מקור הבעיה (היא לא שיתפה בכלום!), החליטו להתייחס להתנהגותה כ"חום של הנשמה". ביוזמתם השאירו אותה בבית יום, אותו העבירה במשחק שקט, דמיוני (זמן טוב לעיבוד חוויות רגשיות). למחרת, למרות שבד"כ הייתה הולכת לבד, ליווה אותה אביה לביה"ס. כשהגיעו לכיתה, נכנס לקצת, התבונן במחברות, באינטראקציות החברתיות וכו, ובסוף היום חיכה לה בפתח הכיתה. כך עטף אותה במשך כשבוע.
החזרה לשגרה היתה הדרגתית. במשך מספר ימים, ביטלו כל חוג/פעילות אחה"צ ונמנעו ממפגשי חברים; לילי חזרה הביתה מביה"ס ונרגעה. מיום ליום נעשו צעדיה בבוקר קלילים יותר, וחיוניותה סביב הליכתה לביה"ס חזרה אליה בהדרגה.... חודשים אחרי, שיתפה לילי שבאותה תקופה הצטרפה לכיתה ילדה דומיננטית וכוחנית יחסית, שגילתה תוקפנות כלפי לילי. הוריה של לילי לא הציעו כאמור פתרונות, הם אפילו לא היו מודעים למקור הבעיה! זו הייתה לילי עצמה, שבזכות ההאטה והמעטפת המחזקת של הוריה, מילאה מצברים ומצאה כוחות פנימיים להתמודד.
סיפור מרגש נוסף שמעתי מאב בטיפול. יום אחד, ישב לאכול עם המתבגרת שלו אחרי ביה"ס ארוחה חמה שהכין עבורה, כמו בד"כ. לפתע זרקה הנערה את הצלחת שלה על הרצפה והטיחה באביה "נמאס לי מהאוכל המגעיל הזה שאתה מכין לי כל יום!". הצלחת התנפצה והאוכל התפזר. תחושת עלבון וכעס הציפה אותו, אך רגע לפני שאפשר לרגשותיו אלו לפרוץ ללא שליטה, עצר ונזכר ב"חום של הנשמה". "היא בד"כ לא מתנהגת כך", הרהר. הוא העביר את הכיסא שלו לידה (במקום מולה), הניח יד על כתפה והתבונן בה באהבה, ללא מלים. הנערה, שהופתעה כי ציפתה לכעס (לחצה לו על כל הכפתורים -:)), פרצה בבכי. לאט לאט שיתפה אותו ביום לא פשוט שעבר עליה....אם היה מגיב בכעס, כנראה שהיה מפספס את אותו רגע משמעותי של חיבור וריפוי.
בעולמינו המודרני, המאופיין ב"הרבה מידי, מוקדם מידי, מהר מידי" עבור ילדינו, היכולת להאט חיונית מאי פעם....לעתים הקצב כה מהיר, שזה מרגיש בלתי אפשרי....לעתים הסביבה מלחיצה או ביקורתית כלפינו....ובכל זאת, אני שומעת שוב ושוב מהורים מעוררי השראה, שמצליחים להאט לחצי שעה פה, כמה שעות שם, ואולי אפילו מספר ימים, כיצד חוזר האיזון לביתם, וכיצד מעמיק הקשר שלהם עם ילדיהם.... כל זאת בזכות אותם רגעים קסומים שבין לבין, בהם לא קבענו לעשות כלום!
מאחלת לכולנו שנעז לשחות נגד הזרם למען התפתחותם הבריאה של ילדינו
Comments