הורים רבים מודעים לכך שהצבת גבולות חיונית לתחושת הביטחון של ילדהם. עם זאת, בעולמינו המודרני ליברלי, הורים רבים חוששים שגבול יצמצם את חופש הביטוי והעצמאות של ילדם. מכוונה טובה, הם נוטים לאפשר לילדיהם בחירה גדולה מידי מוקדם מידי, כשהילדים עדיין לא בשלים לכך. לפי מחקרי מוח, הקורטקס הקדמי, אזור החשיבה הלוגית שמבין סיבה ותוצאה, מתפתח בעיקר מגיל 14. לכן, אפשרויות בחירה רבות מידי לפני גיל 14 (שני השביעונים הראשונים), גורמות לילדינו למתח מצטבר ומתישות רגשית. באיסוף בגנים, אני רואה הורים שמגיעים ברצון טוב לבלות עם ילדם את המשך היום, ומרבים בשאלות כגון - תרצו ללכת לסבתא? לגן שעשועים? לפלאפל? הביתה?. ככל שהילדה מתמהמהת לענות או נראית פחות מרוצה, ההורה מציע רעיון נוסף - אז אולי נזמין חברה?. למעשה כל מה שהילד/ה זקוקים לו, במיוחד אחרי יום גדוש, זה שההורה יחליט ויכריז בפשטות "הולכים לסבתא".
קים פיין, הוגה הורות בפשטות, מתיחס לכל התנהגות בעיתית של ילד/ה כחוסר איזון. אם ברגע קשה נזכור שמדובר בחוסר איזון, נוכל להסתקרן ולשאול את עצמינו מדוע הם לא מאוזנים כרגע? איך אוכל לעזור לה/ו להתאזן? התהייה הזו מעכבת רגע את תגובתינו האוטומטית, ומפחיתה לפחות במעט את הכעס. הסקרנות הזו נוטה ליצור כדור שלג חיובי ורגיעה (גם אם טרם פיענחנו את מקור חוסר האיזון), בניגוד לתגובה כעוסה, שנוטה לדרדר את המצב.
בהורות בפשטות אנו מתרגלים מדיטציה קצרה לתגובה של חמלה ואהבה, שעוזרת לנו לגייס מעט חמלה ברגעים קשים. כשהילדים בחוסר האיזון הכי גדול (ואנו הכי כעוסים), הם הכי זקוקים לחמלה שלנו כדי להתאזן. לכן אפילו טיפה חמלה ברגע כזה היא משמעותית.מוזמנותים לבקש ממני את המדיטציה הפשוטה והמרפאת הזו, כתובה ו/או מוקלטת. הורים משתפים כיצד היא פועלת כמו קסם, מרככת ומדיקת את תגובתם, לעתים באופן יצירתי ומפתיע.
זכור לי אב בסדנה, שסיפר כיצד ביתו בת ה-9 הרעישה בבוקר, במקום לשמור על שקט עבור אישתו שחזרה ממשמרת לילה. האב הכעוס והמתוח כמעט התפרץ עליה בנזיפה על חוסר ההתחשבות. לפתע נזכר שמדובר בחוסר איזון, הביט בה במעט סקרנות שהצליח לגייס, ואמר "אני רואה שקשה לך להתחיל את היום, אולי תרצי להתקלח?". הילדה, שפתאום חשה שרואים אותה, פרצה בבכי ואמרה לו, "אני לא צריכה מקלחת, רק חיבוק". מיותר לציין כמה מרגש ומחבר היה הרגע הזה, ואיך הכל הסתדר מכאן.
באופן ייחודי, ובהתבססות על האנתרופוסופיה, הורות בפשטות מבהירה את תפקידנו כהורה בכל שלב התפתחותי של ילדינו.
בשביעון הראשון (גילאי 0-7), תפקידנו כהורה להיות מלך/מלכה שמחליטים עבור ילדיהם. הצבת הגבולות נעשית דרך ריתמוסים וכללים ברורים לגבי מה עושים ומותר כרגע. בשביעון זה מתחנכים ילדינו דרך חיקוי, ולכן "הצטרפות" ההורה לעשיה, מחזקת שיתוף פעולה. למשל לאכול איתם, לנעול נעליים לצידם, התחלת איסוף משחקים איתם וכו. כלי יעיל להנעת שת"פ החל משביעון זה, במיוחד במעברים, הוא "כניסה לעולמם כדי לעזור להם לעבור לשלב הבא". בסדנת הורות בפשטות, סיפרה אם לפעוט, שהתקשתה לאסוף אותו בגן מבלי שבסוף תאלץ לקחת אותו על הידיים בכוח, תוך שהוא צורח ובועט, חוויה מלחיצה ומביכה עבורה. מצוידת בכלי "הכניסה לעולמם", הגיעה האם לחצר הגן, הצטרפה לבנה, ונכחה בשקט לצידו בעודו צופה בנמלה. אחרי שצפו קצת יחד, אמרה לו "כשהנמלה תגיע לענף ההוא, אתה תתן לי יד ונצעד לרכב". לתדהמתה, ברגע שהנמלה הגיעה לענף, הוא נתן לה יד וצעד איתה בנחת. כמה פשוטה, מכבדת ומעודדת שת"פ הדרך הזו ! בהורות בפשטות אנחנו בונים על הקשר החיובי ועל נוכחותינו האוהבת כדי להשיג שת"פ, בניגוד לאיומים, עונשים ופרסים, שלעיתים עוזרים בטווח הקצר, אך יוצרים טינה ופוגעים בקשר ובשת"פ לטווח הארוך.
כלי יעיל נוסף, החל מהשביעון הראשון, הוא "להתחיל בקטן ולהקטין את המשימה עוד". בשלב ראשון, לפני שמבקשים מילד לסדר, נושמים רגע ובודקים אם הצפייה סבירה לעכשיו? האם הילד/ה במצב? (לא עייף, רעב מידי וכו), והאם לי יש את הסבלנות הנידרשת לנכוח ולודא ביצוע? אם לא, עדיף שאוותר מראש, כיוון שמטרתינו "לאמן את שריר שתוף הפעולה" להצלחות. אם למרות הנשימה וההתחלה בקטן, לא זכינו לשת"פ, נקטין את המשימה עוד יותר --- "בוא אעזור לך להתחיל", או "בוא נתחיל מהקוביות האדומות" וכו.
כך נוכל להניע קדימה. זאת במקום לבקש שוב ושוב, להפוך ל"רעש רקע" ובסוף "לאבד את זה" --- "למה אני צריכה לבקש עשר פעמים?". חשוב גם שנישאר נוכחים ונודא ביצוע. ואם למרות כל ההקטנות נתקענו, נוכל לסגת כמלך/מלכה (לא מתוך מו"מ או עלבון) ולומר - "אני רואה שזה לא עובד כרגע, נחזור לזה אחרי האוכל". זכור לי אב שבנו הפעוט פיזר במטבח בערב המון שקיות פלסטיק. האב העייף, שכמעט צעק בעצבים, נזכר פתאום בהקטנה. הוא ירד לגובה העיניים של בנו ואמר "בוא נתחיל מהצהובות". הפעוט נכנס בהתלהבות ל"משחק האיסוף", אסף במרץ שקיות צבע אחר צבע, וכשסיים הכריז בסיפוק "ולך לא נשארו שקיות לאסוף אבא".
בשביעון השני משתנה תפקידנו לאיכר/ה שעובד/ת את האדמה, מתבונן בה מקרוב ובסבלנות כדי לראות למה היא זקוקה כרגע (השקיה, זריעה, עידור וכו), ואז מחליט כיצד לפעול. התכוונות ההורה היא ל- "שתפי אותי בתכניתך ואז אחליט". ההורה הוא עדיין הסמכות (מלשון לסמוך), אך הוא לוקח יותר בחשבון את תכניתו של הילד. הוא אינו מסכים בהכרח לתכנית, אך הוא מקשיב לה באופן מכבד ומתעניין לפני שמחליט. יותר משחשוב לילדינו שתכניתם תתקבל, חשוב להם שניראה אותם. לכן, ככל שנקשיב בפתיחות, הם יקבלו את החלטתינו (גם אם היא שונה ממה שקיוו), ירגעו וייטו לשתף פעולה. זהו שביעון (7-14) שבו העולם הרגשי עושה קפיצה התפתחותית גדולה, והם לומדים לקחת אחרים בחשבון. הדרך הטובה ביותר ללמוד אמפתיה היא לחוות אותה. ילדה שהורה מתעניין עמוקות ברצונה/תכניתה, חווה אמפתיה, ובעתיד תהיה אמפתית לאחרים.
לאחרונה התיעעצה אתי אם שהתקשתה לשכנע את בנה בן השמונה להתקלח. בתשומת לב להתכוונות של "שתף בתכניתך", כשהחל הויכוח הרגיל לגבי מקלחת, היא שאלה פתאום "מה התכנית שלך בעצם?". הילד שהופתע מההתעניינות הכנה, נכנס מיד להתקלח מבלי שבכלל השיב לשאלתה. האם הופתעה ומאוד הוקל לה.
חשוב מאוד שאחרי שהקשבתי לתכנית, אקח לפחות רגע "לחשוב עליה" לפני שמחליטה. כךההחלטה תהיה מדויקת יותר עבורי ועבורם, וימנעו טעויות שנעשות תחת לחץ, ואחכ גורמות לי להתחרט ולא להיות בהירה ועקבית. בזכות העצירה/חשיבה על זה, הילדים ירגישו שלקחתי אותם ברצינות, ובנוסף הם יחוו דוגמה אישית לקבלת החלטות שקולה לה ידרשו בעתיד. בהתאם לגילם ולגודל/דחיפות ההחלטה, יתכן ואקח גם
כמה שעות או ימים לחשוב, ואולי אף אתייעץ. למשל לילד/ה שביקשו ללכת לישון אצל חבר, יתכן שאחזור אחרי שחשבתי על זה ואומר, "הסברת נהדר את התכנית, ואני שמחה שאתה נהנה לבלות עם תום", כדי לחזק אותו על החיובי שבתכנית, "זה לא מסתדר לנו כמשפחה להיום, אבל אשמח לדבר עם אמא שלו ולעזור לך לארגן את זה לחופש". למעשה אמרתי לא, אבל תקשרתי זאת באופן שבו ילדי ירגיש שראיתי אותו. אם מעונינים לקרוא עוד על הכלי החשוב של "שתפי בתכניתך", כתבו לי ואשלח לכם דף מידע בשמחה.
בשביעון השלישי, תפקידו של ההורה משתנה ל"יועץ/מכוון" וההתכוונות היא ל"אנחנו נחליט". המעבר הוא הדרגתי ועדיין נשמרים גבולות וכללים בבית, המהווים עוגן עבור המתבגר/ת החווה סערת רגשות. זהו שביעון שכבר נכון לו התפתחותית להתנסות בקבלת החלטות, ולכן המעבר ליועץ. כדאי לנסות ליצור שיח פתוח על שאיפותיו ותקוותיו של הנער, ועל האם וכיצד הפעולה שעליה אנו דנים, תומכת את מטרותיו העתידיות. על התקשורת הרצויה בשביעון השלישי ארחיב בידיעון הבא. אנא כיתבו לי אם מעוניינים לקבלו.
מאחלת לכולנו שנצליח להציב לילדינו גבולות באופן התואם את שלב התפתחותם, מחזק את הקשר שלנו איתם, וכתוצאה מכך גם את ביטחונם בעצמם ובעולם.
Commenti