על עוצמתו של הקשר החיובי

לעתים קרובות אנחנו ממעטים להעריך את יכולתנו להשפיע על ילדינו/מתבגרנו באמצעות קשר חיובי, חיבור ונוכחות פשוטה ואוהבת. לפעמים נדמה לנו שהם "לא שמים עלינו" - "כמה פעמים אני צריך לבקש שתסדרי פה?" או: "כמה פעמים אני צריכה לקרוא שתבואו לאכול?", או: "אולי תפסיקי כבר לרדת על אח שלך?", ואז מתחילים הטונים הלא נעימים, האיומים ואולי גם העונשים. נשמע מוכר?

איומים ועונשים ברגעי חוסר אונים שלנו, יוצרים טינה, פוגעים בקשר ומכניסים אותנו למלכודות. הם גם ממש לא נחוצים! כשאנחנו מוכוונים לקשר החיובי, זה כל מה שצריך!. הילדים לא הגיעו לשולחן, לא כי הם מתעלמים בכוונה, אלא כי הם שקועים במה שהם עושים. סיפרה לי אם שהפנימה תובנה זו: "במקום להיפגע ולכעוס שאף אחד לא הגיע, בחרתי לנצל את ההזדמנות ולהתחבר ---- ניגשתי, התיישבתי רגע, התבוננתי בשקט במשחקו של בני, ואמרתי: עוד רגע נחנה את המכונית בחניה וניגש לערוך את השולחן. הוא פשוט זרם ובא!", שיתפה. היא "נכנסה לעולמו לרגע" ואז באמירה קונקרטית "חיברה אותו לעולמם המשותף". עם מתבגר זה יכול להראות כך: אחרי התבוננות קצרה ויצירת קשר עין: "מתאים לך לעשות הפסקה בסוף העמוד?". זה אולי נשמע מיגע, אך בד"כ לא לוקח יותר זמן מלעמוד במטבח ולהתעצבן. זה גם לא שלעולם נאלץ לעבור כך מאחד לשנייה ל"הזמנות אישיות". כל "הצלחה" כזו, מאמנת/מפעילה את "שריר שיתוף הפעולה" של הילדים. אחרי מספר פעמים, לעתים קריאה קצרה מהמטבח שוב תספיק.

בספרו "איחזו בילדיכם", מדגיש ד"ר נאופלד את חשיבותה של היקשרותם הבסיסית של ילדים/מתבגרים אל הוריהם, עבור התפתחותם הבריאה והמאוזנת, היקשרות שנחוצה עד סוף תקופת התבגרותם (גיל 25-27). כשהם קטנים זה מרגיש לנו טבעי, אבל ככל שהם גדלים, אנחנו מתחילים לתהות אם אין זה נכון ש"נשחרר" לטובת חברים, עסוקים אחרים וכדומה. בעולמינו המודרני והעסוק, המקדש במיוחד "חופש בחירה" ועצמאות, רבים מאתנו משחררים מהר מידי. זה נכון שעם צמיחתם, הילדים מפתחים יותר עצמאות (וטוב שכך), אך הם עדיין זקוקים להיקשרות הבסיסית אלינו כדי להתאזן ולהרגיש בטוחים מול סערות החיים המתגברות. עצמאותם תתפתח באופן טבעי, ותפקידנו לשמש להם "משענת" בתהליך, כדי שיוכלו למצות את פוטנציאל גדילתם. כשם שפעוט מתרחק ומתקרב לסירוגין כשמשחק בסביבת הוריו, ולאט לאט מרחיב רדיוס תוך שהוא שואב ביטחון מנוכחותם, כך שואבים המתבגרים ביטחון ומתאזנים באמצעות הקשר אתנו, גם כשהרדיוס כבר הרבה יותר גדול.

טונים לא נעימים, איומים ועונשים גורמים לפגיעה בקשר החיובי; הם מחלישים את ההיקשרות החשובה הזו אתנו. עם החלשות הקשר, מעבר לכך שתחושת הביטחון והאיזון של ילדינו נפגעת, גם יכולות ההשפעה שלנו נחלשות. זה כמו "כדור שלג שלילי" כזה. לעתים זו הסבה שנדמה לנו ש"לא סופרים אותנו". היופי הוא, שגם כשהקשר החיובי נחלש, ניתן בד"כ לשקם ולחזק אותו, וזה לא בשמיים. הילדים/מתבגרים צמאים אליו באופן טבעי (גם אם הם לא מראים זאת), ולכן ייענו בשמחה "לחיזורינו". עולמינו המודרני, עם קצב החיים המהיר וכמות הסחות הדעת המתחרות בקשר (לוז עמוס, מסכים וכו), מהווה כמובן אתגר נוסף בהקשר זה..

אסיים בסיפור על זוג שהגיע אלי לטיפול בעקבות תקופה בה סבלו מתקשורת קשה עם בנם בן ה 16. הנער דיבר אליהם בגסות, סרב באופן עקבי כמעט לכל דבר שביקשו, טרק דלתות, הסתגר בחדרו באופן אובססיבי ועוד. בנוסף, הציק תכופות ופגע מילולית באחותו הצעירה בת ה 14, תוך שהוא מתעלם מנזיפות הוריו. בהשראת עבודתנו המשותפת, צמצמו ההורים את הבעות הביקורת כלפי בנם, ובמקום, השקיעו בחיזוק הקשר החיובי אתו; לא פשוט בכלל בהתחשב באופן המאוד לא נעים בו תיקשר אתם!. הם שאבו כוחות מפיתוח מודעות לכך שהנער לא התנהג כך במזיד, אלא חווה חוסר איזון עקב מתח מצטבר בחייו (אקדמי, חברתי וכו). הוא לא ממש שיתף אבל הם תיארו לעצמם.... הם גם הפנימו שההתרחקות מהם החריפה את חוסר האיזון שלו. הם עשו את השינוי כל אחד בדרכו: אמו הקפידה להיכנס למרחב של הנער באופן ידידותי, מספר פעמים ביום - קשר עיין, חיוך, טון נעים ואמירת התעניינות/שימת לב קצרה ללא "אג'נדה" (במקום "מתי תסדר פה?", אמירות כמו "מה נשמע", "במה אתה צופה?" וכו). אביו חידש עם הנער פרויקט בניה משותף. במקביל הם שוחחו עם בנם והגיעו אתו להסכמה לגבי הפחתת כמות הזמן בו הקשיב למוזיקה באזניות בבית, כדי להיות אתו יותר בקשר. כבר כעבור כשבועיים, דווחו בהתרגשות על שיפור משמעותי - התקשורת אתו הפכה נעימה וזורמת יותר, שתוף הפעולה שלו אתם השתפר בהדרגה, ועוד יותר מפתיע (כיוון שכביכול הרגיש לא קשור), הירידות על אחותו הצעירה פסקו לחלוטין, והאחים החלו לבלות יותר זמן יחד ובאווירה טובה.

מאחלת לכולנו שנשכיל לאחוז ולהשקיע בקשר החיובי עם ילדינו גם כשמאתגר