על כוחו המחזק והמרפא של ריתמוס משפחתי, במיוחד בזמני כאוס ומלחמה...וגם כשאין עקביות...

לאחרונה פגשתי זוג הורים לילד בן 7, שהתקשה בבקרים. הוא התעורר במצב רוח לא טוב, התלונן, זעם וסרב בתוקף לשתף פעולה בהתארגנות. בשיחתינו על הצורך מאחורי התנהגותו, הבנו יחד שלעיתים כשהתעורר, התאכזב שאמא כבר לא היתה בבית (כי יצאה מוקדם באותו יום). עם ההתעוררות, נהג לקרוא לה לחיבוק, וכעס כשאבא הגיע במקומה.

דברנו על כך ש"צפי מראש" (הידיעה מה הולך לקרות), מחזקת בטחון אצל ילדים, ומקלה עליהם את קבלת המציאות. זהו אלמנט מרגיע ומאזן שמתקיים כחלק מריתמוס (סדר/מקצב קבוע של פעילויות). בעולם מודרני וכאוטי (במיוחד כעת, אבל לא רק), בו ככ הרבה מחוץ לשליטתם של ילדינו, הידיעה מה הולך לקרות מפחיתה חרדה ממש.

בעקבות תובנה זו, הוסיפו ההורים לריתמוס הערב, עדכון קבוע וקצר לגבי הצפוי בבוקר המחרת, ככל שידעו --- "מחר כשתקום, אמא כבר תהיה בעבודה, אבא יעזור לך להתארגן ואמא תפגוש אותך באיסוף מביה"ס". וכשלא ידעו מראש --- "מחר כשתתעורר, אבא או אמא יגשו אליך ויעזרו לך להתארגן וכו". את ההכנה הזו הם עשו באופן תמונתי, בעזרת קופסת קרטון קטנה עם בתים, דמויות קטנות, מכוניות וכו. כך יכול היה הילד, שחשיבתו בגילו הצעיר היא תמונתית, לראות בברור את "הפרידות" ו"החיבורים מחדש" --- אמא במשרד כשמתעורר, אבא בגינה ואמא במשרד כשהוא בביה"ס, האוטו הכחול של אבא מגיע לאיסוף, אמא מגיעה הביתה בערב כשהוא במקלחת וכו. היכולת לראות איך ומתי יפגשו דרכיהם מחדש, משמעותית ומרגיעה, ולכן זו דרך טובה לתמיכה כשיש חרדות פרידה ונטישה. לשמחתם, תוך שלשה ימים מעת שהטמיעו בערב את "משחק ההכנה מראש", בנם התעורר יותר בנחת בבוקר, שיתף פעולה בהתארגנות, והמשפחה כולה החלה את היום באופן חיובי יותר.

ריתמוס עבור ילד/ה דומה לדפיקות לב של הורה עבור תינוק שנרגע ונרדם עלינו. המקצב/הסדר הקבוע הוא עוגן, ולכן הוא גם בליבה של הורות בפשטות (ברוח האנתרופוסופיה). הכוונה בריתמוס היא לסדר מסוים של פעולות בחלקו של היום או בכולו. שעה יחסית קבועה (למשל לארוחת ערב), אף היא מועילה, אבל פחות חשובה מסדר הפעולות עצמו. למשל - ריתמוס השכבה (מקלחת, צחצוח, שיניים, פיג'מה, ורס ערב וסיפור, או כל מבנה/סדר שעובד עבורכם), ריתמוס התארגנות בוקר, ריתמוס חזרה מהגן/ביה"ס וכו וכו.

הריתמוס חשוב אף להתפתחות המוח --- כשיש תחושת ביטחון בזכות הצפי מראש (בסיס בטוח), מוחו של הילד יכול לעבור מפעילות יתר של האמיגדלה ההישרדותית, ולהתפנות לפיתוח יחסי אנוש/אמפתיה (המוח הלמבי) ולפיתוח חשיבה אקדמית ופתרון בעיות (הקורטקס הקדמי).

ריתמוס גם מחזק שת"פ, בן היתר כי הילדים נכנסים לסוג של "מוד טייס אוטומטי", ופשוט מתקדמים בטבעיות לפעולה הבאה. פוחת הצורך לתזכר אותם, פחות קורה שיש אי בהירות לגבי הדרישות בגלל מלל יתר או טון דיבור שלנו ההורים, והילדים מועצמים בכך שיכולים להתקדם באופן עצמאי יותר.

בנוסף, טומן בחובו הריתמוס את "קסם רגעי הביחד והחיבור". רגע בו אחזנו ידיים לפני האוכל ואמרנו תודה, דקה של מדיטציה קצרה/שתיקה לפני שהתחלנו לאכול, טיול בוקר משפחתי בטבע בשבת בבוקר, ציור והקראת ברכות ביום הולדת וכו. אלו רגעי נשימה/האטה, שמעצם קיומם וללא מילים, משדרים שהביחד שלנו כמשפחה הוא חשוב; שהביחד הוא ערך עבורינו.

קים פיין, הוגה הורות בפשטות, מדגיש שמתוך "תחושת אנחנו חזקה" תצמח אצל הילד/ה "תחושת אני חזקה". כלומר, לכשיתבגר יהיה לנער/ה עמוד שידרה מחוזק, שבאמצעותו יוכל להשאר יחסית מחובר לעצמו ולערכיו, לעמוד מול לחצים חברתיים, סיכונים שהחבר'ה מציעים וכו.

לאחרונה שיתף אותי זוג הורים למתבגרים, שיזמו היאספות בערב ל"שיתוף כריך", כפי שקורא לו קים פיין, כחלק מריתמוס הערב שלהם. זהו מפגש בו כל אחד מבני הבית, משתף בסדר הבא: במשהו חיובי שחווה היום, אתגר שחווה היום, חשש לקראת מחר, ומשהו שמצפה לו בשמחה לקראת מחר. שימו לב שהקשיים עטופים ומרוככים באמצעות הטוב בהתחלה ובסוף !. ההורים סיפרו שהשיחה הזו התגלתה כמשחררת מתח, מרגיעה ומחברת עבור כל בני הבית. השיחה גם חיזקה את יכולתו של בנם המתבגר והסגור, לפתוח את ליבו ולשתף בקשייו ---- אימון זה בשיתוף, התאפשר הן בזכות הדוגמה האישית של ההורים שגם שיתפו, הן בזכות החזרתיות/עקביות ערב ערב, והן בזכות "הריכוך" באמצעות החיובי בהתחלה ובסוף.

מועיל במיוחד לחזק ריתמוס דוקא ברגעים המאתגרים יותר של היום. קים פיין מספר על אב, שהתקשה יום יום לסיים עם בנו את המשחק בגן השעשועים ולעבור לרכיבת האופניים הביתה. בעקבות שיחה עם קים, הטמיע האב ריתמוס חדש לקראת סיום זמנם בגן השעשועים -- הוא העביר את בנו בעדינות מן הנדנדה (בה סיימו את המשחק), לשתית תה מתרמוס שהביא איתו, לעוד עמוד מהסיפור שהקריא לו בהמשכים ומשם לאופניים. "ריתמוס הסיום" הזה, עליו "הכריז האב מראש" כשיצאו לגן השעשועים, הרגיע את הבן ואיפשר לשניהם לבצע את המעבר בנחת.

לעיתים קרובות מעורר הרעיון של ריתמוס התנגדות אצל הורים, כיוון שהוא נישמע רחוק, מורכב, נוקשה ואפילו גרנדיוזי. זאת כי לעתים אורח החיים אינו מאפשר קביעות/סדר (למשל עבודת הורה במשמרות משתנות), ולעתים כי ההורה דואג שהריתמוס יכבול אותו ויגביל את הגמישות והספונטניות שחשובות לו. אם מיושם נכון, ריתמוס מאפשר דוקא חופש, נשימה וגמישות. בתוך המסגרת והסדר, הילדים וגם אנחנו יכולים לנוע בחופשיות ובביטחון --- למשל, אם עכשיו שעת משחק, יש ככ הרבה שאפשר ליצור ולנבוע אליו בשעה הזו. בנוסף, מאפשר לנו הריתמוס "לשבור" אותו בביטחה, מבלי שילדים "יתפרקו" מהשינוי. למשל, אם בדכ מסודר ריתמוס הערב כארוחת ערב, מקלחת, צחצוח שניים, פיג'מה ובסוף סיפור, לכשנכריז פתאום על ערב "הפוך/מיוחד", בו מתקלחים, יוצאים לאכול פיצה, ואז מצחצחים אבל מוותרים על סיפור, הערב המיוחד יעבור בכייף וברוגע יחסי, גם אם ילכו לישון מאוחר ממש. המבנה הקבוע ברוב הימים, מחזיק ומחזק את הילדים לקראת "היום המיוחד", ומאפשר להם לעבור אותו מבלי לצאת מאיזון. גם על "הערב המיוחד", כדאי "להכריז" אם אפשר מעט לפני, ולתאר בקצרה מה עומד לקרות הערב.

לסיכום, יכולה לעזור ההבחנה בן ריתמוס לרוטינה. רוטינה (כמו במשטר צבאי), נוטה להיות "קרה", ליצור ריחוק/הפרדה ("לך תעשה...") כולל תלונות של ילדים שרוצים "לצאת ממנה", ותחושה שאני נשלטת/מוכרחת. לעומת זאת, ריתמוס הוא "חמים", מחזק חיבור ושייכות (עושים יחד), מעודד/עושה חשק להצטרף, זורם ומחזק עצמאות. בעוד רוטינה "ממיתה", ריתמוס הוא "מחייה".

החל מהשביעון השני ומעלה, אפשר לשתף את הילדים בבנית הריתמוס ובכך לאפשר להם "להרגיש חלק". זהו שביעון (גילאי 7-14), בו עולמם הרגשי של ילדים מתפתח, הם לומדים "לקחת אחרים בחשבון" ולהבין שהם "חלק מקבוצה" (משפחה, כיתה וכו). גישת "שתפי אותי בתכניתך ואז אני (ההורה) אחליט" (כיתבו לי אם מעוניינים בדף מידע לגביה ואשלח), שמותאמת לתקשורת עם ילדים מגיל 7 ומעלה, מתמקדת בכך. זהו תהליך תקשורתי מקרב ומחזק, שכדאי להכירו, כיוון שהוא מרגיע ומקל על השגת שיתוף פעולה גם בטווח הארוך.

לסיכום, כשכל כך הרבה בעולמינו נוטה להיות שטחי, חומרני, כאוטי וחולף, ריתמוס מאפשר בניית בסיס עמוק, יציב, ערכי ומחייה לזהותינו כמשפחה.

מאחלת לכולנו, שדוקא בעת הזו, נוכל לעשות "צעד קטן" לטובת חיזוק הריתמוס המרגיע בבתינו. בתקווה שכשנחווה את האדוות הנעימות של אותו צעד הקטן, יתן לנו "טעמו הטוב" כוחות לצעד קטן נוסף בהמשך.....