לפני שנים שיתפה אם בסדנה שלי סיפור שנחרט בליבי. תקופה ארוכה התנהל בביתה ערב ערב ויכוח: בעוד היא תיזכרה את בנה להתאמן בכינור, הוא מצידו התעלם ו/או המציא תירוצים למדוע לא עכשיו. כשכבר "עשה טובה" והוציא את הכנור, הוא ניגן רק כ 5 דקות. אז, התחיל ויכוח נוסף על כך שהמורה דורש לפחות 20 דק וכו. באופן מיטיב, ההורים שימרו ריתמוס קבוע של נגינה אחרי ארוחת ערב, וחוסר שתוף הפעולה תיסכל אותם מאוד. ערב אחד, נזכרה האם בעקרון ה"נוכחות האוהבת", המרכזי במשולש העקרונות של הורות בפשטות, ושמה לב שניהלה את הויכוח מהכיור, עם הגב לבנה. בזמן שטיפת כלים, היא צעקה לו מרחוק שהגיע הזמן לנגן. באותו ערב החליטה האם שהכלים יחכו, והתישבה בשקט עם מגזין בסלון מבלי לתזכר אותו. לתדהמתה, ניגש בנה לכינור באופן טבעי והחל לנגן לידה. מידי פעם היא הרימה מבט וחייכה, לא דיברה. ושוב לתדהמתה, הוא ניגן וניגן, כ 40 דקות רצופות, ממש כמו בקסם. מידי פעם שיתף לגבי יצירות שאהב יותר ופחות, וגם על המתרחש בשיעורי מוסיקה, דברים שלא שיתף בעבר. רגעי קשר יקרים ומחזקים ככ.
הורות בפשטות מדגישה "נוכחות אוהבת" כעיקרון מוביל ויעיל להתמודדות עם אתגרים והשגת שת"פ. זאת בשונה מהמקובל בחברתינו, המעודדת "ניהול התנהגות" ----- שיחות עם הילדה על השלכות התנהגותה, איומים (אם/אז), פרסים וגם חיזוקים חיוביים. ב"נוכחות אוהבת", הכוונה ליותר being ופחות doing. גם פחות דיבור מבוגרים, שמעמיס ומגביר לחץ וחוסר איזון.
ויניקוט, אבי הפסיכותרפיה המודרנית, תבע את המונח
going on being -
סביבה המאפשרת רצף של הוויה בלתי מופרעת וממוזגת עם העולם, ממנה מגיח "עצמי אמיתי" של ילד, שמרגיש חי, חיוני, ספונטני ויוצר. דר נאופלד, ב"איחזו בילדכם", מדבר על "חבל טבור פסיכולוגי", דרכו ילדינו "ניזונים" מאיתנו נפשית/רגשית לפחות עד סוף גיל ההתבגרות (סביב 26). כשאנו בנוכחות אוהבת, הם "ניזונים" באופן מרגיע, מאזן ומחזק. חשוב לזכור בהקשר זה, שאין ביכולתינו ליצור מושלמות, וכי הורות טובה היא הורות בצמיחה.
התוצאות לא תמיד קונקרטיות כמו בסיפור על הכנור. לאחרונה שיתף אותי אב, שלרוב עצבני ולא נהנה בסופש עם ילדיו. התעמקות שלנו בזיכרון ילדות שלו, השפיעה חיובית. בזיכרון, בעודו על הידיים של אימו ברחוב, נפלו מידו חרוזים והתפזרו על המדרכה. הוריו דרשו שיפסיק מיד לבכות, והמשיכו להתקדם מבלי לאסוף את שנפל. באמצעות דמיון מודרך, עזר המטופל הבוגר לפעוט הפנימי לאסוף את החרוזים, והביע חמלה לדמעותיו. הפעוט הפנימי חווה את נוכחות הבוגר איתו בזמן שבכה כמנחמת, יותר מהאיסוף עצמו. פחות "הפיתרון" הוא זה שתמך. בהמשך השבוע, חווה האב את עצמו עם ילדיו ביותר being ופחות doing, וסיפר שזו היתה חוויה נעימה לכולם. למשל, הוא פחות התלבט "מה עושים" בשבת בבוקר, ופחות "התאמץ" ליזום פעילות מיוחדת.הוא פשוט האט וזרם בנחת עם הילדים ואישתו. הוא סיפר בהתרגשות שהיה יותר סובלני, שהילדים היו נעימים ושהוא ממש נהנה מזמנו איתם. זה היה שינוי עמוק בהוויתו הפנימית שיצר את ההבדל.
כאשר הורה נוכח ומקבל רגשות לא נעימים של ילד/ה (פחד, כעס), מבלי להיבהל או לפתור, הרגש הלא נעים שמופיע בדכ כגל, משתחרר מהר יחסית, ותחושות חדשות עולות אצל הילד באופן טבעי.
למשל, כשכעס על אח/אחות קיבל ביטוי והקשבנו לו בחמלה, הכעס "יפנה מקום" לרגשות של אהבה ורצון לשחק שוב יחד. רצוי גם בהזדמנות לשתף בקשיים שלנו היו עם אח/אחות ("גם אני כעסתי כשאחי הקטן הציק לי"), כדי שילדינו ירגישו פחות לבד ופחות אשמה. אפשר גם לשים גבולות לאופן ביטוי הכעס ולעיתים לאפשר ל"תקן" --- למשל, אחרי שהרוחות קצת נרגעו, "מותר לכעוס אבל בוא תגיד לו (או לי) מה הפריע לך באופן שנוכל להקשיב לך". אפשר גם לעודד באמצעות תזכורת חיובית ליכולותיו - "רק אתמול הסברת את עצמך ככ יפה, בוא תסביר לנו מה הפריע לך".
כאשר אנו מקשיבים לרגש של ילדינו בשלווה יחסית, המסר הבלתי מדובר הוא "שהמצב לא נורא ככ" כי המבוגרים סביבי לא נלחצים. וזה מרגיע. קים פיין, הוגה הורות בפשטות, מספר על ילד בן 4 ואמו, אותם פגש במרפאה. הילד פחד מאוד מבדיקת הדם לה המתינו וצרח בהיסטריה. האם ניסתה להרגיע באמירות ש"הכל בסדר". ברשותה, נחלץ קים לעזרתה, ניגש אל הילד ואמר לו, "אתה מפחד הא?". הילד המופתע הנהן והוסיף "כן, אני מפחד שיוציאו לי את כל הדם מהגוף ולא ישאר לי כלום". הסתבר שהוא בכלל לא פחד מהדקירה. קים הראה לו מבחנה והסביר שמוציאים רק מעט דם, ושישאר לו עוד הרבה בגוף. הילד נרגע מידית ונכנס לבדיקה. כשיצאו, ראה קים את האם ובנה צועדים יד ביד, כשהילד אומר לאימו "הכל בסדר, אמא" -:) כמו בסיפור זה, נוכחות רגועה והקשבה, מאפשרת גם שיתוף ושיחרור מתח נוסף מצד הילדים.
מאחלת לכולנו שנצליח לחזק נוכחות אוהבת וחומלת עבור עצמינו ועבור ילדינו, ושנזכה לראות את הביטחון, השמחה והיצירתיות שלהם צומחים בהתאם.....
מקסים